סיפור הלידה הקיסרית של אופיר

סיפור הלידה הקיסרית של אופיר

מאת: ענת

ההריון שלי עבר די בקלות יש לומר, והלידה היתה מתוכננת ל-14 בספטמבר 2003 כמעט מתחילתו, זאת מאחר ובחרתי ללדת בניתוח קיסרי (מומלץ בחום!) בגלל שאת בתי הבכורה, בת ה-10, דניאל, ילדתי בלידה טבעית טראומטית למדי שנמשכה 36 שעות (כבר חשבתי שלא אצא מחדר הלידה בחיים), את בתי האמצעית, בת ה-8, ליאור, ילדתי בניתוח מאחר והיתה גדולה והפוכה ו-א-ה-ב-ת-י את הרעיון.

מאת: ענת

ההריון שלי עבר די

בקלות יש לומר, והלידה היתה מתוכננת ל-14 בספטמבר 2003 כמעט מתחילתו, זאת מאחר

ובחרתי ללדת בניתוח קיסרי (מומלץ בחום!) בגלל שאת בתי הבכורה, בת ה-10, דניאל,

ילדתי בלידה טבעית טראומטית למדי שנמשכה 36 שעות (כבר חשבתי שלא אצא מחדר הלידה

בחיים), את בתי האמצעית, בת ה-8, ליאור, ילדתי בניתוח מאחר והיתה גדולה והפוכה

ו-א-ה-ב-ת-י את הרעיון.

רבות הנשים שיתווכחו איתי על כך, אולם ניתוח היא

הדרך היחידה בה אנו, היולדות, קובעות את מידת הסבל שנעבור.

ולענייננו –

הגעתי לחדר הלידה בבוקר ה-14 בספטמבר המיוחל (הרופא שלי אמר לי לבוא מוקדם אם אני

רוצה להיות בין הראשונות….).

עברתי את כל הבדיקות השיגרתיות (לחץ דם, שתן,

מוניטור, אולטרה-סאונד), הכל בכיף ובניחותא ביחד עם בעלי המרוגש (שכחתי לציין כי

זוהי לו הילדה הראשונה, בנותיי הגדולות הן מנישואין קודמים).

הכינו אותי לניתוח

–

הלבישו אותי בחלוק בית החולים, חיברו אותי לקטטר ולאינפוזיה

וממתינים.

הכינו גם את שלומי לניתוח, הלבישו אותו בבגדים סטריליים, כובע

וכפפות – הוא נכנס איתי לחדר הניתוח כי אני הייתי כזו קרצייה – שתהיה לו חוויית בכי

ראשון וכו', הוא עוד לא יודע מה זה, אז הוא ניסה להתפרפר, אבל בסופו של דבר היה

איתי וחווה את החוויה המרגשת.

בינתיים הגיעו האמהות המרוגשות שלנו, פטפטנו

וצחקנו, בעיקר על חשבוני בכל פעם ששלומי (בעלי) מציץ מתחת לסדין ומגלה ששקית השתן

מתמלאת ואני אפילו לא מרגישה, כמה טוב לא לקום, לא להירטב…

בינתיים די נקפו

שעות ההמתנה, מאחר והיו מספר ניתוחי נשים דחופים לפי שהתחילו עם ה"קיסריים", למזלי

אני ראשונה, כל כך רציתי כבר לגמור עם זה.

בעוד אנחנו ממתינים, אנחנו צוחקות

(

האמהות ואני) על שלומי שלא מפסיק לומר לי כמה התינוקת תצא קופיקה, זאת בשל בדיקת

אולטרה סאונד שערכנו במהלך ההריון והרופא הוציא לנו תמונות מזעזעות של העוברית – עד

כדי כך ששלומי השביע אותי שאני לא מראה אותן לאף אחד. בשבוע 16 ערכתי סקירת מערכות

עובר אצל דר' ברונשטיין (ממליצה לכולן להגיע אליו) בחיפה, והוא הוציא לנו תמונת

פרופיל יפיפייה של העוברית, אולם את הרושם המירבי השאירו התמונות המזעזעות שהוציא

לנו הרופא מקופת חולים בסקירת השניה.

זהו מורידים אותי לחדר

ניתוח….

שלומי והאמהות יורדים במעלית נפרדת ואני עם האלונקאי מחדר ניתוח

יורדים במעלית פנימית לחדר הניתוח.

ליד הדלת נפרדות ממני האמהות בנשיקה, ואז

כאילו כל הרגשות של 9 חודשים התנקזו אל הכניסה לחדר הניתוח, ואני פרצתי בבכי, ספק

של התרגשות, ספק של פחד ושלומי מסכנון לא ידע כבר איך להרגיע אותי.

המרדים הגיע

אלי והסביר לי מה הולך לקרות וביקש משלומי לשמור את המשקפיים שלי בצד עד לסוף

הניתוח.

ההרדמה עברה בקלות ואז החלו למרוח את הבטן שלי בפולידין ואני נלחצתי

מאד מאחר וממש דוגדגתי על ידי האחים בחדר הניתוח ובראש שלי חולפות מחשבות סיוטיות,

אולי אם אני מרגישה את הנגיעות שלהם, אני אחוש בסכין החותכת…

נכנסתי

להיסטריה קטנה ולא יכולתי להירגע, המרדים הסביר לי שאת הנגיעות אני ארגיש, אולם את

הניתוח לא, אך לא הצליח כל כך, קשה לי אפילו לתאר את הרגשתי באותן דקות קצרות שנראו

כאילו נצח עד שהבנתי שאת הניתוח אני באמת לא מרגישה.

כיסו אותו בסדינים

סטריליים, ושמו פרגוד והכניסו את שלומי לשבת לידי.

שלומי נכנס והחזיק לי את

היד וראה שאני רועדת, הוא לא הבין מה קרה ואז המרדים הסביר לו שאין ממה לחשוש ואני

אהיה בסדר.

תוך פחות משלוש דקות אני שומעת סקשיין, שמוציאים נוזלים מפי

התינוקת ואני רואה במעורפל שמעבירים אותה לחדר צדדי עם כיסוי על מנת לטפל בה והבנתי

שלא הרגשתי את הסכין באמת. והתחילו לדחוף את הבטן ול"סדר" הכול לתפירת

הניתוח.

kt vmkj,h gshhi kvhrdg uvnrsho rmv k,, kh tkjua

ת

tuko akunh tnr ku

ת

kt gshhi kt

ת

vht rumv krtu,

את התינוקת, ובאמת הביאו לי אותה עטופה כמו בובה,

עד לרגע זה אני זוכרת את פני הבובה שנישקתי בחדר הניתוח ואפילו את הרגשת הדביקות של

עורה אני עדיין חשה בשפתיי.

ואז שלומי הלך עם התינוקת, רופאת הילדים והמיילדת

והשאירו אותי לבד בחדר הניתוח….

הסתיים הניתוח והועברתי לחדר התאוששות

וטופלתי ע"י האחיות כל כך בחום ובמסירות במשך השעה וחצי שהייתי שם.

שלומי

הגיע לאחר כ-10 דקות שהייתי שם ואמר מרוגש כולו, ענת היא כל כך קטנטנה, אין לה

גבות, אין לה ריסים, והעיקר – היא לא קופיקה!!!!.

העלו אותי לחדרי במחלקה –

ומיד ביקשתי שיביאו לי את התינוקת.

הניחו אותה על חזי ואני הסתכלתי לתוך שתי

בריכות כחולות כהות, יפיפיות – עד היום אנחנו לא יודעים בבירור לומר מה צבע העיניים

של אופיר – ירוק, או שמא אפור, או תכלת בכלל.

ואז הרגשתי בתוך תוכי שהיא מאד

מאד אופיר (מקום שבו טמונים אוצרות המלך שלמה) – במהלך ההריון התלבטנו בין שלושה

שמות – נגה, מאיה ואופיר וכשהחזקתי אותה בפעם הראשונה בזרועותיי, הבנתי שהיא פשוט

אוצר קטן ויש לקרוא לה אופיר.

אופיר יפיפייה כפי שתראו בתמונה שצרפתי, אנו

רווים ממנה נחת וכיף עד בלי די.

אם לסכם את הלידה, אוכל לומר שאני ממליצה

בחום לעבור ניתוח קיסרי לנשים שמרגישות שלא יוכלו לעמוד בסבל, כמוני.

ההחלמה

עברה בקלות, ותוך שבועיים אמרתי לשלומי שאני מוכנה כבר לתינוק הבא, אני כבר מתגעגעת

לתינוק קטן קטן.