נשיקה בפקק
היום אחה"צ, עת שלושת ילדיי יושבים עמי ברכב לאחר איסופם מהגן, נתקע בי בחור צעיר מאחור. אם נניח לרגע בצד את הנימה הצינית בה משפט זה יכול להקרא, הרי שאתם מבינים, כי עמדתי בסיטואציה מאוד מלחיצה. שלושה גוזלים מאחור, ו…בום!
אני נבהלתי, נבו ונעמי צחקו ונרי פלט מעין אה…שלא ברור אם טיבו הוא גיחוך או ארוחת הצהריים של הגן. האמת…לא קרה כלום. הרכבים שלנו התנשקו נשיקה קטנה ומסורתית בפקק במהירות שמי מהרכבים העומדים בו לא עלתה על 20 קמ"ש. איך שלא היה החלפנו טלפונים. תמיד דרך טובה להתחיל עם בחור, כמעט כמו לטייל עם הכלבה בשדרה – כשאני חושבת על זה שנייה יש בעייתיות בדרך הזו:
א. הכלבה שלי כבר לא הולכת בשדרה, למעשה היא כבר בקושי הולכת.
ב. אני די נשואה, ע"ע שלושת הזאטוטים במושב האחורי הרכב השייכים קבל חופה וקידושין לבעלי כמו לי.
בכל אופן לענייננו. התאונה, סליחה ההתנגשות.
לאחר החלפת הטלפונים הבנתי באמת שכלום לא קרה. בערב בעודי במרפסת ביתי הרהרתי ביני לבין עצמי כיצד אנשים מנצלים סיטואציות שכאלו ולי זה אפילו לא עבר במחשבה. הלא בקלות יכלתי לטעון כי נתפס לי הגב, הבטן ושריר החלחולת, שלא לדבר על ילדיי שישבו מאחור. ועם כל הרצון לכסף, וחופשה בקריביים, פה עובר הגבול שלי – ביושרה האישית ובכבוד העצמי שלי. שלא לדבר על חינוך ילדיי.
ובכל זאת, אנחנו לעיתים עוקפים את היושרה הזאת גם אל מול ילדנו…
שקרים לבנים
ראשית כל אפתח בתהיה מדוע קוראים לזה שקר לבן? אם מישהו יודע או בקשר עם רוביק רוזנטל אשמח לדעת את התשובה על דפי אינטרנט אלו.
לאחר מכן תנו לי להציג בפניכם מספר אירועים/מקרים/case study, בהם אנו משקרים לילדנו (וכמובן הלצה קלה המייצגת את האמת מאחורי שקרים אלו):
- אם תסיים הכל בצלחת יהיו לך שרירים חזקים (או שתהיה עם הפרעת אכילה שתמוטט את כל גופך האצילי שלא לדבר על כשירותך הנפשית בגיל התבגרות).
- אבא הכי חזק בעולם (ע"ע הכדור שצמח לו מתחת לשדיים, זוהי לא כרס של גיל השלושים חלילה וחס, כאן הוא מחזיק את כוחות העל שלו. מתחת לשדיים, אמרתי?).
- לא ממי ! הדג שלך לא מת. הוא פשוט חזר לאוקיינוס (דרך האסלה כמובן).
- אמא הכי יפה (בעזרתו של ד"ר לוין וכרטיס האשראי של אבא).
- אם תישן כל הלילה אני בטוחה שיובל המבולבל ישתדל להגיע (אלביס אגב כבר במונית).
- ברור! גם לאבא בורח לפעמים במיטה, נכון אבא? (סוג אחר של בריחה אבל נשאיר את זה לגיל ההתבגרות).
- זה לא כואב….זה רק דוקר קצת (כולנו זוכרים את הטראומה האישית אין צורך להוסיף).
- אתה יודע שאצלנו בבית לא משקרים (ולמי יש אף פינוקיו עכשיו, אה אמא?)
האמת…כולנו משקרים, בתור לסופר, לעיתים לבוס, לבני הזוג (גם כשהאהבה פורחת), לילדים,
לכ-ו-ל-ם!
השקר, בין אם לבן, שחור או בצבעי הדגל, מטרתו העיקרית היא לשמור על האינטרס שלנו, שקר תמיד מונע מאותו מקום אינטרסנטי אגואיסטי הקיים בכולנו. עכשיו נשאר רק להתדיין על הגוונים והצורות. במילים אחרות למי משקרים, מתי, לאיזו מטרה והאם יש אבידות בדרך?
כשאני משקרת לילדי באשר לתזונתם אני עושה זאת מתוך אינטרס השקט הנשפי שלי, וסימון "וי" ליד המונח אמא משקיענית התלוי על המקרר, כשאני משקרת לבוס האינטרס ברור, וכהנה וכהנה. כולנו עושים זאת, כולנו מנסים להסתיר. אך יש מקומות בהם השקר מתנגש עם משהו הרבה יותר עקרוני מאשר האינטרסים – היושרה שלנו, והדרך בה אנו רוצים שילדנו יראו אותנו וילמדו מאיתנו.
לא יפריע לי אם ילדיי ילמדו ממני לשקר באשר לסופרמן, ספיידרמן וכל "מן" אחר כדי שנכדיי העתידיים יאכלו, יפריע לי מאוד אם ישקרו עם זאת לרשויות החוק, או אם ישקרו ובשקריהם מישהו אחר יתן את הדין.
בקיצור שיהיו כמוני שקרנים עם לב זהב, מעגלי פינות וצבועים בלבן. אבל לרגע – לא אוכלי חינם.
כמו כולם.
