החל משנת 2000 מופעלת בבתי-החולים תכנית ארצית שמטרתה להגדיל את שיעור האיתור של נשים נפגעות אלימות על-ידי צוות בית-החולים, ולתת להן טיפול ראשוני על-ידי פגישה עם עובדת סוציאלית שהוכשרה לנושא. במסגרת טיפול זה העובדת הסוציאלית אמורה לשוחח עם האישה על מצבה, להעריך רמת מסוכנות, לעודד מוטיבציה לשינוי, ליידע את האישה על השירותים המטפלים וזכויותיה, ובמידת האפשר לבנות עם האישה תכנית שחרור לטיפול המשך במסגרות השירות בקהילה.
כמו-כן, כשבועיים לאחר שחרורה של האישה מבית-החולים, העובדת הסוציאלית יוצרת עמה קשר כדי לברר האם היא מיישמת את התכנית והאם היא זקוקה לעזרה כדי ליישמה.
משרד הבריאות ביקש ממכון ברוקדייל לבדוק באמצעות פנייה ישירה לנשים, כיצד הן תופסות את ההתערבות הטיפולית בבית-החולים, בכלל, ואת תרומת שיחת המעקב עם העובדת הסוציאלית לאחר עזיבת בית החולים, בפרט.
במסגרת המחקר רואיינו בשנים 2005-2004 151 נשים שנפגעו מאלימות בן-זוגן, שאותרו וטופלו בבתי-חולים כלליים בישראל, קיבלו שירותי עבודה סוציאלית במהלך שהותן בבית-החולים, והסכימו להשתתף במחקר.
ייחודו של המחקר הוא בכך שלראשונה מוצגת נקודת מבטן של הנשים הנפגעות על הטיפול שקיבלו בין כותלי בית-החולים.
מנקודת המבט של הנשים שרואיינו במחקר זה, ניכר שלתכנית האיתור והטיפול בנשים נפגעות אלימות הפונות לבתי-החולים יש תרומות משמעותיות לרווחת הנשים. כמו-כן עולה כי שיחת מעקב עם העובדת הסוציאלית לאחר השחרור מבית-החולים מהווה מרכיב חשוב המסייע למחצית מהנשים להמשיך את יישום תכנית הטיפול שעיקרה שמירת הקשר עם השירותים בקהילה.
עם זאת, ממצאי המחקר הצביעו על כך שניתן לשפר את התכנית על מנת לענות בצורה טובה יותר על צורכי הנשים, שכן בין שליש למחצית מהן לא דיווחו על שביעות רצון גבוהה ממספר היבטים של הטיפול. בנוסף, הממצאים הצביעו על כך שנשים מרקע תרבותי שונה מגיבות בצורה שונה לטיפול, לדוגמה, הנשים הערביות עשו פחות שימוש במידע שקיבלו מהיהודיות. על כן, יש מקום לשקול התאמה של התכנית לצרכים הייחודיים של נשים מקבוצות אוכלוסייה שונות.
