נכון, אני בלי המדים. אבל כל בוקר אני לובשת שכפץ. מתעוררת לעוד יום של תפקוד, משימתית, סמכותית. מעירה את הגדוד ויוצאת אל הקרב.
מאת: רעות שלום בלונדר
נכון, אני בלי המדים.
אבל כל בוקר אני לובשת שכפץ.
מתעוררת לעוד יום של תפקוד,
משימתית, סמכותית.
מעירה את הגדוד ויוצאת אל הקרב.
לובשת פנים
מחייכות לקטנים
קסדה
להגן על הראש משדים
אפוד
שיגן על הלב
נעליים גבוהות שאוכל ללכת בבוץ החיים
טוענת את הנשק במילים טובות
ונלחמת.
במחשבות,
בביקורת,
באשמה.
על כמה הייתי או לא הייתי מספיק מכילה
על איך והאם הצלחתי להפריד בינו לבינה
על זה שהיא הלכה לישון עצובה
על כמה צעקתי עליו בטלפון בזמן שהוא במלחמה.
ואף אחד לא מבין
כל יום בעורף הוא מלחמה.
על הבית.
יום ביומו, כל שעה, כל דקה,
להחזיק, לא להרפות,
להצליח לארגן להם לאורך היום ארוחות מזינות.
לחבק, להרדים, לא לשפוט
לקפל, לכבס, לפנות,
להוציא, להכניס, לכבות,
להקשיב, להכין, לקנות,
לשטוף, לארגן, לנקות
וכמובן
להצליח לא לבכות.
בסוף היום להסתכל במראה
ולהיזכר שמחר מתחילים מהתחלה.
אז לא אני לובשת את המדים
אבל אני לוחמת אמיתית.
מתי מקבלים את הסיכה?
